<h1>כל בו סימן קמ"ה</h1>
<h2>דף טז.</h2>
מלמד שהתחיל ללמוד ואמר לו בעל הבית לך מעמדי איני חפץ בך ונתרצה המלמד ושוב חזר בו בעל הבית ורצה לעכבו והמלמד אמר משמחלת לי שעבודי איני רוצה ללמד לך יותר. תשובה דלא נמחל שעבודו באמירה. וראיתו מפ"ק דקדושין דפריך גבי עבד עברי גופו קנוי אלא דלא זכי לנפשיה באמירה בעלמא והוא הדין בנדון זה דמדמינן לפועל לעבד עברי. ועוד כתב דכיון ששכרו נתחייב לו לא כל הימנו לאב למחול שעבודו דאין זכין לקטן ואין מחייבין לו. וראיתו מתוספות דכתובות [תוספתא פ"י ה"ג] כתבו (לזאת) [לזון] בת אשתו [ומכרה] [ושברה] לו לא כל הימנו שזכין לקטן ואין חבין לו. ועוד ראיה מתוספות דכתובות [תוספתא פי"ב ה"י] הפוסק מעות לבתו קטנה ופשט לה הרגל כופין אותו ליתן שזכין לקטן ואין חבין לו. ותשובה זו השיב לפי דברי הר"מ ולפי דברי רבינו יואל ורבינו אבי העזרי שפסקו שמלמד לא חשיב כפועל דאפילו בחצי היום חוזר ואינו אלא כדבר האבד חשוב ולא כל הימנו לחזור בו.
<h2>דף יז.</h2>
כתוב בספר צפנת פענח סופר או מלמד שעשו תנאי עם בעל הבית לכתוב או לקרות וללמד לבנו ואחר כך הם חוזרים בו יד בעל הבית על עליונה ואם מצא ישכור סופר או מלמד אחר על שכרו ויתן לו כל שכרו משלם. ועל התינוק שחלה כך הוא הדין מלמד שחלה אין פוחתין לו. וראיה לדבר מעבד עברי שחלה אינו חייב להשלי'. אבל התינוק שחלה פסידא דמלמד אם לא היה רגיל להיות חולה דה"ל לאתנויי כההיא דהשוכר את האומנים וכן פסק רבי יואל ז"ל.
<h2>דף כט.</h2>
מצות עשה למול ביום השמיני. ומצות האב לימול בנו שנאמר וביום השמיני ימול בשר ערלתו ועל הרב למול את עבדיו שנאמר יליד בית ומקנת כסף.
פ"ק דקדושין תנו רבנן האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה וללמדו אומנות.
